החלטה בתיק דנ"א 2158/10

           בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' גרוניס ו-ס' ג'ובראן) מיום 21.2.2010 ברע"א 8204/09, שבו נקבע כי במסגרת תביעה נזיקית אין לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות הביטוח הלאומי, כאשר התובע פעל למיצוי זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, אולם התגמולים שהוא מקבל נמוכים מאלה שהיו משתלמים לו אילו דיווח אמת לגבי שכרו.

1.        המשיבות הן אשתו ובתו של יוסף שלימוב ז"ל (להלן: המנוח), שהיה נהג משאית עצמאי. תאונת הדרכים בה נהרג המנוח הוכרה כתאונת עבודה. הגמלאות המשולמות למשיבות, שהיו תלויות במנוח, מבוססות על הדיווחים שמסר המנוח אודות שכרו למוסד לביטוח לאומי עובר לתאונה. בפסק הדין של בית משפט השלום בירושלים שדן בתביעתן של המשיבות (ולאחר מכן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור) נקבע לצורך חישוב הפיצויים בסיס שכר גבוה יותר מזה שעליו דיווח המנוח. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנכות מן הפיצויים בהם חייבות העותרות גמלאות רעיוניות בהתאם לבסיס השכר שנקבע בפסק הדין; וזאת, על אף שבפועל המשיבות מקבלות גמלאות בשיעור נמוך יותר, התואם את השכר עליו דיווח המנוח. בפסק הדין נשוא העתירה דנן התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיה האמורה. בית משפט זה קבע בהמשך לפסיקה קודמת כי בהיותו של המנוח עובד עצמאי יש לראותו כמי שחובש הן את כובע המעביד והן את כובע העובד (ראו רע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תמר, פ"ד נג(5) 145 (1999)), ועל כן תאונת הדרכים בה הוא נהרג נחשבת לתאונה של עובד ברכב מעביד. בנסיבות אלה הכלל הוא שמקום בו העובד לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי רשאי המעביד לנכות באורח רעיוני את התגמולים שהיו משתלמים לעובד אילו זה מיצה את זכויותיו (ראו ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 381 (2004)). השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה הייתה האם יש לאפשר למעביד (או לחברת הביטוח שבאה בנעליו) ניכוי רעיוני שכזה גם כאשר מדובר בתגמולים שהעובד (או התלויים בו) יכולים היו לקבל בהתאם להכנסותיו האמיתיות, אילו היה מדווח עליהן; או שמא במצב דברים זה ניתן לנכות רק את התגמולים המשולמים בפועל לתלויים בהתאם להכנסות עליהן הצהיר העובד.

2.        בפסק הדין נשוא העתירה נקבע כי ניתן לנכות רק את שיעור הגמלאות המשולמות בפועל למשיבות. זאת, כיוון שהמנוח בכובעו כמעביד שילם כפרמיה דמי ביטוח בשיעור שנקבע על-פי ההכנסות עליהן הצהיר. על כן היקף הביטוח שנרכש על ידו הינו מצומצם יותר מזה שהיה נקבע, אילו הוצהר על הכנסות גבוהות יותר, ואין לאפשר למעביד (או לחברת הביטוח שנכנסת בנעליו) ליהנות מביטוח בהיקף רחב יותר מזה שנרכש בפרמיה ששולמה. מנגד, אין להעניש את המנוח בכובעו כעובד (ואת המשיבות התלויות בו) בניכוי גמלאות בשיעור העולה על הגמלאות שנרכשו בפועל על ידיו כמעביד.

3.        לטענת העותרות יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין שכן ההלכה שנקבעה בו, כמתואר לעיל, מביאה לכך שתוצאות מחדלו הבלתי חוקי של המנוח לשלם למוסד לביטוח לאומי את דמי הביטוח כמעביד של עצמו יועמסו על כתפי חברת הביטוח. העותרות טוענות כי יש לקיים דיון נוסף בהלכה זו שכן היא סותרת הלכות קודמות, שבהן הוכרה בהתאם להוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] האפשרות לנכות מהפיצויים בהם חייב המעביד גמלה רעיונית שלא שולמה בפועל בשל מעשה או מחדל של העובד-הניזוק (ראו: ע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225 (1977); ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון (לא פורסם, 5.11.06)). בהקשר זה טוענות העותרות כי במקרה שלפנינו ראוי היה לקבוע  כי מן הפיצוי שנפסק למשיבות יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות האמת שהיו משולמות להן בהתאם לשכרו האמיתי של המנוח. לטענת העותרות, במצב זה פתוחה בפני המשיבות הדרך לפנות למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת קצבאות בהתאם לשכרו האמיתי של המנוח, ואילו המוסד לביטוח לאומי יוכל לחזור אל המעביד (ובמקרה דנן לעזבון המנוח) אשר אחראי לדווח הכוזב. בהקשר זה מוסיפות העותרות וטוענות, כי בעובדה שבמקרה דנן המשיבות הן גם התלויות בעובד וגם יורשותיו של המעביד, כך שהן אלה שיידרשו לשאת בתוצאות הדיווח הכוזב, אין כדי להצדיק סטייה מן ההלכה.

4.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה מגביל בנסיבות מסוימות את האפשרות לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות הביטוח הלאומי מהפיצויים המשולמים לתלויים בעובד הניזוק. תוצאה זו אמנם אינה זהה עם ההלכה שנקבעה בע"א 675/75 הנ"ל, לפיה כאשר המעביד מסר למוסד לביטוח לאומי דיווח שגוי אודות הכנסות העובד יש לנכות מהפיצויים המשולמים לעובד סכום גמלאות בשיעור התואם את ההכנסה בפועל של העובד ולא בהתאם לדיווח הכוזב של המעביד. עם זאת, לא כל סטייה מן ההלכה הקיימת ובמיוחד לאחר שההלכה ניתנה לפני שנים כה רבות - מצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון (ראו דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ' יתח (לא פורסם, 5.2.06)). על מנת שיתקיים דיון נוסף בהלכה שנפסקה בבית המשפט העליון על החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 6955/06 מזור - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.07); דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.07)). לאחר בחינת טענות העותרות איני סבורה כי תנאי זה מתקיים במקרה שלפנינו, על אף חשיבות שאלת אופן ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים להם זכאי העובד (או זכאים התלויים בו) בגין תאונת עבודה. מכל מקום, נראה כי תוצאת פסק הדין נשוא העתירה הייתה מבוססת במידה רבה גם על נסיבותיו העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, ו' באלול התש"ע (16.8.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: